הולכים לקניון; רוצים שיהיה לילדנו כיף. הוא רוצה גלידה – קונים לו. הוא רוצה צעצוע – קונים. הוא מבקש עוד גלידה – אנחנו מסבירים שעוד מעט ארוחת ערב. הוא כועס. אנחנו רוצים שהוא יהיה מאושר, שחלילה לא יכעס – אז קונים לו עוד גלידה. ואז הוא מבקש עוד בקשה קטנה אחת… מה עושים עכשיו? אנחנו זוכרים היטב את הפעם האחרונה, בה הוא נשכב על ריצפת הקניון. אין לנו חשק למופע האימים הזה. אז לקנות לו או לא לקנות?

הורים רבים רוצים לקבל קובץ של כללים התנהגותיים אופרטיביים בנוסח "עשה ואל תעשה", קובץ הוראות לבניית הורות אידיאלית, מערכת הפעלה ליצירת ילדים מאושרים. הורה, המאמץ קובץ כללים כזה, שבוי בהורות טכנית: תשתית היחסים בין ההורה לבין הילד, דומה לתשתית היחסים שבין נותן שירות לבין צרכן. במקרה הזה, ההורה הופך לספק, והילד הופך להיות צרכן וצרחן. אלא שתשתית יחסים שבין הורים וילדים, אמורה להיות שונה מהותית מתשתית היחסים שבין נותן שירות לבין צרכן! ביחסי ספק – צרכן, בבית הקפה למשל, כאשר אנחנו מזמינים קפה חזק, ללא קצף, עם חלב דל שומן רותח בצד, זה לגיטימי לצפות לקבל בדיוק את מה שהזמנו. המלצר, במקרה הזה, הוא אמצעי. מערכת היחסים בין המלצר לבין הלקוח איננה הדדית ואיננה סימטרית: זו מערכת יחסים, הנמדדת דרך הגברת הסיפוק ומיעוט התסכול של הלקוח. תשתית יחסי ספק – צרכן ממוקדת במשא ובמתן לגבי זכויות וחובות, תוך התעלמות מהצרכים הפסיכולוגיים, הקשורים ביחסים. לא מעט הורים מכלילים, בטעות, יחסי ספק – צרכן על מערכת היחסים שלהם עם הילדים. השאיפה של הורים אלה, היא לספק בדיוק את מה שהילד רוצה. המציאות מלמדת, כי הורים ש"מוכנים לעשות הכול" למען אושרם של ילדיהם, מייצרים ילדים אומללים: תסכול מהווה חלק אינטגראלי מהחיים ומן היחסים בין הילד לזולת. ההורים הללו מונעים מילדיהם את האפשרות להתמודד כראוי עם תסכול (למשל, לדחות סיפוקים, תוך עידוד מההורים, המאמינים ביכולת של הילד להתמודד). כאשר הילדים האלה יפגשו תסכול (שהוא, כאמור, חלק מהחיים…) הם יחושו אומללים וחסרי אונים, הן בגלל הפער בין הרצוי והמצוי, והן משום שאין להם כלים להתמודד עם הפער הזה. בתוך המילה "יחסים" נמצאת המילה "יחסי". המיקוד הוא ביחסים: כיצד נתקשר את המסרים. ביחסינו עם נותן שרות, אנחנו רוצים לקבל בדיוק את מה שהזמנו. אולם, כאשר מהות הקשר היא ביחסים עצמם (ולא במוצר), ההורה והילד יכולים להשביע את רעבונם במגוון דרכים. ההורה והילד יכולים לבחור יחד דרך התנהלות מתאימה מתוך שיח מכבד, כאשר כל אחד מהם שבע רצון באופן יחסי, במקום לייצר מצב של מרוצה או לא מרוצה. יחסים נכונים בין הורים וילדים הם יחסים הדדיים, אך לא סימטריים. היחסים הם הדדיים, כי הם מבוססים על מוכנות של ההורים לראות את הרצונות של הילד, תוך טיפוח יכולתו של הילד להבין גם את הרצונות והצרכים של ההורה. הם אינם סימטריים, כי הבנת הרצונות של הילד אינה מחייבת את ההורה לספקם! ההורה נמצא בתפקיד, ועליו לגבש תפישת עולם, להפעיל שיקול דעת, ולהחליט לאילו רצונות ניתן להיענות. צרכיו של הילד מדריכים את ההורה, ולא רק רצונותיו! הצרכים הם פיזיולוגיים ופסיכולוגיים ויש לתת מענה לשני סוגי צרכים אלו.

מה ילדים צריכים? מהו תפקידם של ההורים? בני זוג רבים מדווחים על אי הסכמה ביניהם באשר לדרכי חינוך הילדים. הדבר אינו מפתיע: התקופה בה אנו נמצאים היא תקופת מעבר מחברה אוטוקרטית לחברה דמוקרטית. מעבר זה משפיע על מבנה המשפחה, ומייצר אתגרים הוריים חדשים, המחייבים היערכות הולמת. תקופת המעבר מאופיינת בבלבול רב.

מקורות הבלבול חלק מאיתנו, ההורים, גדל במשפחות, שהתאפיינו במערכת יחסים אוטוקרטית: ההורים ציוו, והילדים צייתו. הגבולות והחוקים היו ברורים ונוקשים. המטרה ההורית הייתה לגדל ילד ממושמע. הילדים נדרשו להסתגל לדרישות החברה, תוך כדי ויתור על הבעת רצון, יצירתיות וביטוי עצמי. ההורות הטכנית של המשפחה האוטוקרטית ראתה את הילד כבעל חיים, המונע על ידי יצרים של מין ושל תוקפנות. בני אדם רוצים לחיות במסגרת של תרבות אנושית – לכן, החיה האנושית זקוקה לאילוף. האילוף נעשה באמצעות דיכוי: התנהגות לא רצויה יש להכחיד! הכחדה זו נעשית באמצעות ענישה חמורה. פחד, דיכוי ואמצעי שליטה היוו כלים לגיטימיים: אם הווייתו של האדם קשורה לסיפוק של צרכי מין ותוקפנות, כפי שסבר פרויד – הרי שכדי לחיות יחד כבני תרבות, יש לעדן את הדחפים האלה. מטרת הענישה החמורה היא לגרום לצריבה תודעתית: קישור בין התנהגות לא רצויה לבין כאב. משפחות אוטוקרטיות קיימות גם כיום. התקשורת הרווחת במשפחות אלו היא תקשורת היררכית. ההורה מדבר קצרות בטון מצווה: "שב"! "צא"! "בוא"!, והילד אמור לציית. ההורים עושים שימוש במשאבים המרוכזים בידם, באמצעות עונשים ופרסים: "היום היית ילד רע – תקבל עונש. אם מחר תהיה ילד טוב – תקבל פרס". בתפישה הזו, ילד טוב הוא ילד צייתן, העושה כל מה שאומרים לו. עקב הפחד, הוא מתאים את עצמו באופן מוחלט למסגרת. הילד מוכרח להתקבל, והוא מוותר על הרצון להתבטא.

רבים מן ההורים המתלבטים כיום לגבי דרכי החינוך הנכונות, היו ילדים שגדלו על ברכי העונשים והפרסים. עם הפיכתם להורים, חלקם יאמצו דרכי חינוך מוכרות אלו. הם סבורים, כי "לא ניתן לגדל ילדים ללא עונשים". לידתה של המשפחה האנרכית חלק אחר מציבור ההורים, סבור שעונשים ופרסים הינם דרך שגויה להתנהלות עם ילדים. הורים אלו זוכרים היטב את עצמם כילדים מתוסכלים, מוענשים ומושפלים. הם מבינים, כי לא קיבלו מענה הולם לצרכים שלהם. אולם, בצר להם, הם מתקנים שגיאה אחת (הורות אוטוקראטית) בשגיאה אחרת (הורות אנרכית): ההורה האנארכי מחליט, כי הואיל והוא עצמו היה ילד מתוסכל, מדוכא ונחות – ילדיו יזכו בהורות הפוכה: הוא יהיה הורה שמקל על הילד ומרצה אותו באופן קבוע, כדי להעניק לו חוויה של כיף תמידי. הורים אלה אינם מסתפקים בחיפוש דרכי חינוך חלופיות לעונשים, אלא מכריזים כי אין כל צורך בחוקים. עמדתם כלפי חוקים וגבולות היא שלילית, משום שהם יוצאים באופן גורף כנגד כל מה שמזוהה בעיניהם עם המשפחה האוטוקרטית. לפיכך, הם מקימים משפחה אנרכית, בה אין מנהיגות הורית, אין חוקים ואין גבולות. המטרה ההורית המוצהרת היא לגדל ילד מאושר. חיי הבית מתנהלים על פי רצונותיו של הילד. הילד הופך לציר, סביבו סובבת המשפחה. הרעיון לראות את הילד ולתת מענה לצרכיו הוא רעיון מצוין! אלא שבמשפחה האנרכית ההורה אינו מספק מענה לצרכים של הילד! ההורה מנסה לייצר לעצמו, באופן בלתי מודע, תיקון לחוויות הקשות של ילדותו. הוא מתנהג עם הילד בדרך בה היה רוצה, כי הוריו יתנהגו עימו: לכן, הוא מתנהל ללא חוקים, לכן הוא אינו מאפשר לילדו להתמודד עם תסכולים, ומספק מיד כל רצון של הילד. ההורה האנרכי שבוי בהורות הטכנית! כילד בעולם נוקשה, הוא נאלץ להיות גמיש ולהתאים עצמו באופן מוחלט לדרישות החברה: להיות כמו יד המתאימה לכפפה הנתונה של החברה. במשפחה חסרת החוקים שהוא יוצר (מתוך רצון לתקן), שואף ההורה לאלץ את המציאות להתאים את עצמה כמו כפפה לילד הנתון – ילדו האהוב. העיסוק הוא באושר, לא בצרכים ולא ביחסים! כך מגדל ההורה האנרכי ילד מפונק, שאינו יכול לשאת תסכול. ההורה האנרכי עסוק בעצמו, בתיקון פצעי ילדותו. הוא רוצה תוצר, שיהווה עדות להורותו המוצלחת: ילד מאושר. ההורה האנרכי אינו קשוב לצרכים האמיתיים של הילד, ודרך החינוך בה בחר אינה מעודדת את הילד לפתח מנגנוני חיסון. הוא יוצר עבור הילד מציאות הזויה: סביבה נעדרת תסכולים. למרות השוני בין שני סוגי המשפחות, האוטוקרטית והאנרכית, בשתיהן מתקיימת תקשורת חד כיוונית שאינה מכבדת : במשפחה האוטוקרטית ההורה מצווה (לך לחדר שלך ואל תצא משם עד שתירגע!!!) ובמשפחה האנרכית הילד מודיע מה רצונו ")מים"! "עכשיו!.(" בשני סוגי המשפחות מקדשים מטרה אחת ומזניחים מטרה אחרת: במשפחה האוטוקרטית הסתגלות לחוקי החברה היא ערך עליון ואין מקום לייחודיות. במשפחה האנארכית יש מקום רב לייחודיות של הילד, אלא שעל מזבח טיפוח הייחודיות מקריבים את ההשתלבות בנורמות החברתיות: הילד אינו נדרש להבין קודים חברתיים ולהתנהג לפיהם. הוא אמור ליהנות ולהיות מאושר, משוחרר מחוקים ופטור מהתחשבות בזולת. ילדים שגדלים במשפחות אנרכיות הם ילדים שרגילים "לקבל הכול" בבית. ההורים, בהתנגדותם הגורפת למשפחה האוטוקרטית, שפכו את התינוק עם המים: בהשליכם את העונשים והפרסים, התנערו גם מן החוקים ומן הגבולות. במפגש עם החיים האמיתיים, הילדים אשר גדלים במשפחות אנרכיות חווים פער בלתי נסבל בין העולם המתקיים בבית – עולם שבו תפקידם לקבל ולהיות מאושרים, לבין העולם האמיתי – שבו אנשים נותנים ומקבלים, מתחשבים בזולת ומבטאים את עצמם בתוך מסגרת מקובלת של חוקים וגבולות. קשה מאוד להיות מאושרים, כאשר לא רגילים להביא בחשבון גם את האחר. מערכת יחסים של ספק – צרכן מייצרת עיוות לגבי תפישת מהות היחסים ומגדלת ילדים מפונקים, הערים לזכויות שלהם ולחובות של הזולת.

בשלב מסוים, יגלו ההורים במשפחה האנרכית, כי לא ניתן לנהל לאורך זמן משפחה ללא חוקים וללא גבולות. הם יתחננו בפני הילד, יפצירו בו ויסבירו שוב ושוב. לבסוף, בהיעדר כלים מתאימים, רבים מהם ימצאו את עצמם נוקטים בדרכי החינוך האוטוקרטיות, דרכי החינוך המוכרות והידועות, מהן שאפו להימנע. הסיבוך הולך וגובר, כאשר הורה אחד נוטה לאוטוקרטיה, כי "ככה אי אפשר להמשיך" ואילו ההורה השני נוטה לאנרכיה ומאמין ש"אם ניתן לו עוד קצת (צעצועים, דמי כיס, חדר פרטי, טלפון חכם), הכול יסתדר". הורה אחד מעניש, וההורה השני מבטל את העונש. שני ההורים מאשימים זה את זה בהורות קלוקלת ומטיחים זה בזה "את/ה הורס/ת את הילד!!!" הם מדווחים על משפחה בה הורה אחד הוא "השוטר הטוב" והורה אחר הוא "השוטר הרע". מי, בכלל, רצה להקים משפחת משטרה?

קיימת אפשרות שלישית! כאשר אנחנו מגדלים את ילדינו "בדיוק כמו" או "בדיוק להיפך" מהדרך בה גידלו אותנו, אנחנו מצמצמים משמעותית את היכולת שלנו לבחור בדרך המתאימה ביותר! הבחירה שלנו בדרכי החינוך צריכה ויכולה להיות אחרת: בחירה מודעת ומושכלת, אשר אינה מהווה בהכרח חיקוי של דרכי חינוך שחווינו, וגם לא הפגנה כנגד מה שחווינו. בחירה אמיתית, היא בחירה אותנטית עם עצמנו: בחירה המכוונת להגשמת המטרה ההורית שלנו. במשפחה האוטוקרטית רצונו של ההורה קבע. במשפחה האנרכית, הילד כופה על ההורה את רצונו. היחסים בשני סוגי המשפחות הללו, הם יחסי ספק – צרכן, המכוונים להשביע את רצונו של צד אחד, תוך התעלמות מצרכיו ורצונותיו של הצד השני. במשפחה המתאימה לחברה הדמוקרטית – נכונן יחסים דמוקרטיים. במשפחה שהיחסים בה הם דמוקרטיים, ההורים הם המנהיגים, מתוקף מומחיותם ואחריותם. ההורים יוצרים מסגרת בטוחה ומוגנת, באמצעות חוקים וגבולות. בתוך מסגרת החוקים והגבולות, נהנים כל בני המשפחה מהחופש לבחור. במשפחה שהיחסים בה הם דמוקרטיים, אין מאבק בו צד אחד מכניע והצד השני מוכנע. כולנו באותו הצד, ואנחנו משתפים פעולה. כיצד עושים זאת? אדלר ודרייקורס הציעו השקפת עולם, ממנה נגזרים כלים רבים, המאפשרים שיתוף פעולה במשפחה, תוך מתן מענה לצרכים הפיזיולוגיים (למשל: מזון, שעות שינה) ולצרכים הפסיכולוגיים של בני המשפחה.

שני הצרכים הפסיכולוגיים הקשורים ליחסים הם הצורך להרגיש מורגש ומובן, והצורך להרגיש משמעותי. כאשר הצרכים הללו מקבלים מענה בתוך היחסים, הילד מרגיש בעל ערך. הוא לומד לתת וגם לקבל, להיות ער הן לצרכים שלו והן לצרכי הזולת.

הורים רבים מבקשים "טיפים" כדי להתנהל "נכון" עם ילדיהם. אלא ש"טיפים" תורמים להורות טכנית, בעוד ילדנו, היקר לנו כל כך, ראוי להורות הנשענת על אתיקה ולא על טכניקה לבדה! בהורות מודעת אין מדובר ב"טיפים", אלא בהתנהלות מושכלת, הדורשת רצון רב, למידה, הבנה של הצרכים הפסיכולוגיים ואימון. הבה נחזור להורה וילדו, הנמצאים במסעם המשותף בקניון, ונבחן את סוג התקשורת ביניהם. הילד אומר "רוצה" וההורה מבצע. הילד אומר "רוצה עוד" וההורה מבצע. בשלב מסוים, ייתכן שההורה יגיד "די!" השיח בין ההורה והילד מתנהל ב"תקשורת אל" – הילד פונה אל ההורה בדרישות. ההורה רק רוצה שהילד יהיה מאושר… הוא אומר "כן" כאשר הילד מביע את הדרישה הראשונה, ושוב "כן" על הדרישה השנייה. בינתיים הילד דורש וההורה נכנע. מה יקרה כשיגיע הרגע, בו יגיד ההורה "לא?" הילד ידרוש שוב, ההורה יכניע: "מספיק! יש גבול!" הילד שרגיל לקבל הכול, מתקשה לשמוע "לא", גם כאשר הוא בא אחרי עשר פעמים בהן שמע "כן". אם הרגלנו אותו לנהל מערכת יחסים, בה אנו נענים לכל תביעותיו – מדוע אנו מצפים שברגע קסום אחד הוא יגיד: "בסדר, התחשבתם בי, עכשיו אתחשב בכם"? הוא כלל אינו מעלה על דעתו אפשרות כזו. מבחינתו, העולם מתנהל במערכת יחסי ספק – צרכן, בה הוא דורש ואנו נותנים. לכן, אם לא יקבל בדיוק את מה שרצה – הוא ימחה בתוקף: בכי, צעקות והשתטחות על ריצפת הקניון הם כלים לגיטימיים, מבחינתו, להשגת מטרותיו. ילד מאושר הוא ילד שיכול גם לחוות תסכול! תסכול הוא תגובה רגשית, המתרחשת כאשר נוצר פער בין הציפיות של האדם לבין המציאות. תינוק צעיר בוכה כאשר משהו מציק לו: רעב, כאב וכדומה. ההורים מבינים שלתינוק יש צורך אמיתי והוא אינו מתעורר בלילה כדי להציק להם. עם ההתבגרות, אנו אמורים ללמד את ילדינו להתחשב: ילד שיכול ללכת לשירותים בכוחות עצמו אינו צריך להעיר את הוריו. ילד שיודע להתכסות, אינו צריך להזעיק את ההורים באמצע הלילה, שיבואו לכסותו.

מערכת היחסים בין ההורה לבין הילד לא התחילה בקניון! מופע האימים בקניון מייצג את השקפת עולמו המבוססת של הילד: מגיע לי!!! ניתן בהחלט ליצור תשתית יחסים אחרת, המושתתת על הדדיות. לכן, השאלה איננה "מה עושים עם ילד מתפרע בקניון"? אלא – איך מבססים מערכת יחסים, הממוקדת ביחסים עצמם, מערכת יחסים המושתתת על הדדיות?היחס שהילד מקבל מהוריו משפיע רבות על השקפת העולם שהוא מגבש ועל תחושת הערך שלו. ההורה הרי רוצה בטובת הילד, הן כאשר הוא נכנע לדרישותיו של ילדו והן כאשר הוא מכניע אותו. במערכת יחסים המושתתת על כוחניות, הילד אינו חווה אושר, אלא חשש: מה יקרה באינטראקציה הבאה? אני אכניע, או שמא יכניעו אותי? לעומת זאת, במערכת יחסים המושתתת על שיתוף פעולה, ילדים לומדים להכיל תסכולים. ההורים רואים בתסכול של הילד תסכול לגיטימי: תסכול על כך שדברים לא הסתדרו כפי שקיווה. הילד פגש פער בין הרצוי לבין המצוי. ההורה מעודד את הילד, מאמין ביכולת שלו להתמודד ולהתגבר. המסר שלו ברור: מותר לחוש תסכול, מותר להביע תסכול (בשיחה, בציור) – אסור, גם כשאתה מתוסכל, לפגוע בזולת! על מנת לבנות תשתית פורייה לשיתוף פעולה, עלינו להיפרד מיחסי ספק – צרכן, ומסגנון התקשורת ההיררכי הנלווה אליה. בתקשורת "אל" האחד מודיע לשני מה רצונו, ואם יש צורך בכך, לדעתו, הוא אף מדבר אל השני בטון מצווה (ההורה אומר: "די!" הילד אומר: "עוד!"). יחסים בהם אנו ממוקדים בצרכים הפסיכולוגיים, מחייבים מעבר ל"תקשורת עם" –תקשורת בגובה העיניים, המזמינה שיתוף פעולה ופיתוח יכולת אמפאטית. כל צד מביע את רצונותיו ואת צרכיו באופן מכבד. יחד בודקים לאילו רצונות ניתן להיעתר.

מטכניקה לאתיקה האתיקה ההורית מחייבת אותנו לגדל ילד שהוא סובייקט אוטונומי, ילד שיוכל לפעול מתוך עצמאות אחראית. עלינו להבין, כי עולמו הנפשי של הילד נבנה מתוך אינטראקציה עם הוריו ואחיו. האינטראקציה שלנו עם ילדינו צריכה לתת מענה לצרכים הפסיכולוגיים שלו. הבנת הצרכים הפסיכולוגיים של הילד תאפשר להורים לעשות בחירה מודעת: ההורים יאתגרו את הילד לעשות דברים בעצמו, על פי יכולותיו המתפתחות. הורות כאתיקה קשורה ליכולתו של ההורה ליצור דיאלוג בין עולמו הפנימי והסובייקטיבי, לבין התייחסותו לילדיו. להיות הורה שמאפשר לילד להיות מה שהוא (הילד) רוצה להיות! לייצר תשתית, אשר מאפשרת לילד להתגלות מהמקום של הייחודיות שלו! לאפשר לילד להכיר את כישוריו, העדפותיו ורצונותיו – ולבחור את דרכו. לגיטימי שהילד יעשה בחירות! אנחנו, ההורים, ניתן לגיטימציה באמצעות חופש הבחירה שנאפשר: מי שיודע הכי טוב בשבילך מה מתאים לך – זה אתה. לך לחוג, תראה אם החוג מתאים לך. (במקום: אני רציתי ללמוד פסנתר ולא נתנו לי – אז אתה תלמד פסנתר!)

ילד אמור להיות הפתעה עבור הוריו! מה יעשה? מה יעדיף? איך יגשים את עצמו? אנחנו נאפשר לו לנסות ולהתנסות. ילד שסומכים עליו מגלה שהוא יכול. ילד שנותנים לו לבחור מגלה שיש לו רצונות. יצירת תשתית יחסים כזו מחייבת השקעה: היכולת לנהל מערכת יחסים טובה קשורה ליצירת הדדיות ביחסים ולפיתוח מוכנות להתחשב אחד בצורכי הזולת מתוך בחירה ולא מתוך הכרח. על ידי כך, שנאפשר לאחרים להיות מי שהם, נוכל ליצור יחסים אמיתיים ולא יחסים מזויפים. ההורה יוכל לחשוף את גישתו הסובייקטיבית כלפי נושאים הקשורים לחיים ולבחון אותה מתוך חשיבה ביקורתית (כדי לצמוח ולהתפתח, צריך לדעת להתמודד עם תסכול), במטרה להעביר לילדים תפישת עולם, הבונה אמון, אומץ ואופטימיות.

כאשר הצרכים הפסיכולוגיים הקשורים ליחסים, הצורך להרגיש מורגש ומובן, והצורך להרגיש משמעותי, מקבלים מענה בתוך היחסים, הילד מרגיש בעל ערך. ילד כזה ירשה לעצמו להביע דעה. הוא לא יחשוש, כי ההתבטאות שלו תבוא על חשבון ההתקבלות שלו! הוא יודע שהוא מתקבל ללא תנאי. כאשר אנו נותנים לילד לגיטימציה להבעת דעה, אנחנו מחזקים את הצבעים הייחודיים של אישיותו המתפתחת.

ההורות האנרכית, אשר צמחה "כנגד" ההורות האוטוקרטית, אינה מציעה חלופה אמיתית. הן ההורות האוטוקרטית והן ההורות האנרכית שבויות בהורות טכנית: ההורה ממוקד בצרכים שלו עצמו, ומעוניין בתוצאה: לגדל ילד צייתן או לגדל ילד מאושר. האתיקה ההורית מחייבת את ההורה להתמקד בצרכיו של הילד – הצורך להרגיש מורגש והצורך לחוש משמעותי. בהורות האתית, ההורה ממוקד ביחסים ולא בתוצאות! הוא מניח תשתית, אשר תאפשר לילדו לצמוח כיישות אוטונומית, אדם בעל רצונות, אשר מודע לזכויותיו לממש את רצונותיו ואת צרכיו באופן עצמאי ואחראי.

במקום לטשטש את ההבדלים בין בני אדם ולדרוש מהם להסתגל (אוטוקרטיה), ובמקום לנסות לסגל את המציאות לילד (אנרכיה) – נאפשר לילדים שלנו להשתלב! במקום לנסות להתאים את היד לכפפה או את הכפפה ליד, עלינו להיות מודעים לכך, שכל יד שונה מרעותה וכל יד צומחת, גדלה ומתפתחת עם הזמן. במקביל, גם המציאות (הכפפה) משתנה. בהשתלבותו פועל האדם במימד שבין גילוי ליצירה: הוא מגלה את עצמו ואת יכולותיו, הוא יוצר ותורם לחברה. התפקיד שלנו, ההורים, הוא לעודד ולתמוך בהתפתחות זו. קצב שינוי המציאות בעידן המודרני הולך וגובר. לפיכך, מחויבותנו כהורים לאמץ אתיקה הורית, גוברת ביתר שאת.

כותבי המאמר ד"ר אבי מרדלר, פסיכולוג קליני, מרצה בכיר במכון אדלר. אורית רוזנבוים, M.S בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, מרצה בכירה במכון אדלר.

ביבליוגרפיה אלפרד,א (1984) אתה וחייך. ת"א: מכון אדלר. אלפרד,א (2010) הכרת אדם. יזרעאל: הוצאת ספרים אקדמית יזרעאל. אלפרד,א (2008) משמעות חיינו. אור יהודה: דביר.

המאמר נלקח מהבלוג של מכון אדלר .